השפעתה של הפרעת
קשב וריכוז על המערכת הזוגית

הרב יהודה ליב אוירבך

פסיכותרפיסט ומאמן אישי לADHD

במהלך שנות עבודתי עם זוגות נתקלתי בלא מעט מקרים בהם הקשיים בזוגיות נבעו מכך שאחד מבני הזוג (ולפעמים שניהם) התמודד עם הפרעת קשב שלא אובחנה בצעירותו, גם אם זו אובחנה, בדרך כלל ניתן רק טיפול תרופתי, כלומר: ריטאלין / קונצרטה וכדו'.

מאמרים רבים נכתבו על הקושי לחיות לצדו של מתמודד עם הפרעת קשב, כשרובם מתמקדים (ובצדק) בקשיים שעלולים להגיע במצבים שונים, לדוגמא:

קשיים בשיחה בעקבות הקושי להקשיב, התפרצויות כעס, התגובות הקשורות בקושי בוויסות הרגשי.

קשיים בניהול הבית בעקבות הנטייה לדחיינות, הקושי להשלים משימות, הימנעות מלקיחת אחריות. קשיי ההתארגנות.

קשיים בחינוך הילדים בעקבות התגובות האימפולסיביות,

ועוד מרכיבים שונים שמאפיינים את המתמודדים עם הפרעת קשב, ומביאים לא מעט קשיים בחיים המשותפים. דרכים שונות הוצעו במאמרים שנכתבו, ואכן כל אחת מהדרכים יכולה לעזור ולשפר את החיים המשותפים עם הפרעת הקשב.

במסגרת לימודיי על זוגיות מאושרת, נוכחתי לדעת כי כאשר בני הזוג בונים ביניהם קשר רגשי עמוק, מתוך פתיחות ואמון הדדי, הרי שאז מצליחים לגשר על שוני באישיות ובמאפיינים אחרים, ולהשיג חיי זוגיות מאושרים. החלטתי לבדוק האם להפרעת קשב ישנה השפעה על היכולת ליצור קשר רגשי משמעותי, וכיצד ניתן להתמודד עם קושי זה – אם אכן הוא קיים.

במהלך עבודתי עם בוגרים בעלי הפרעת קשב, הגעתי לממצאים מעניינים, בכדי להציגם אעשה שימוש בשלושה מקרים (מני רבים) שפגשתי, עם קשיים בזוגיות, ולאחר מכן אתאר את כברת הדרך שבני הזוג עברו, ומשם נוכל לגזור את המסקנות אליהן הגעתי.

מקרה א.

שלומי בן 38 אב לחמישה, יבואן ואיש עסקים, הגיע אלי להתייעצות, הוא הגיע לבד ללא אשתו, (נשואים כ-15 שנים) הוא תיאר חיי משפחה נורמטיביים לכאורה, אך בהרגשתו אפרת אשתו (מורה במקצועה) "משגעת" אותו בדרישות אין סופיות לעזרה בבית, בקניות, ועוד דרישות "טכניות" שונות, אך לדבריו הוא לא מצליח להבין מה היא רוצה ממנו, הוא מצדו הציע לה לקחת עזרה בבית בתשלום, כשהוא מוכן לשלם כל סכום שיידרש "רק שתרד ממנו".

במהלך המפגשים היה בתחילה קשה מאד להגיע אל עולמו הפנימי של שלומי, אך לאחר מספר מפגשים שלומי הסכים לעשות מבדק MOXO (מבדק המשמש להערכת הפרעת קשב) ממנו עלה כי שלומי מתמודד לכאורה עם הפרעת קשב שלא אובחנה עד עתה, דבר נוסף שעלה במהלך המפגשים הוא, ששלומי מתקשה ביצירת קשרים רגשיים ובתקשורת רגשית. במהלך הפגישות הבנו, כי אפרת אינה מוכנה להמיר את הדרישות "הטכניות" ממנו בעזרה חיצונית, משום שהדרישות מייצגות משהו שהוא מעבר לדרישה טכנית. למעשה, אפרת מנסה דרך הדרישות "הטכניות" שלה להתקשר עם שלומי.

מקרה ב.

דודו בן 40 אב לששה, קבלן שיפוצים במקצועו, אשתו שרית מתכנתת, בני הזוג נשואים 18 שנים, הם הגיעו בעקבות משבר בזוגיות לאחר ששרית מצאה בכיסו של דודו רשימת מספרי טלפונים "חשודים". שרית חשה נבגדת, ולא יכלה לסלוח לדודו, לדבריה, היא עושה הכל כדי שדודו יהיה מסופק בבית, אך כנראה שלמרות מאמציה הוא "חיפש בחוץ", דודו ישב כילד נזוף והתחנן לשרית שתסלח לו והוא הבטיח ונשבע בכל היקר לו להשתפר ולהיות מכאן והלאה נאמן לשרית, הוא חזר שוב ושוב על בקשתו "תני לי עוד צ'אנס".

גם במקרה זה התברר שדודו מתמודד עם הפרעת קשב, הפרעה זו אובחנה בצעירותו, ואף הייתה תקופה שקיבל ריטאלין לשיפור יכולות הלמידה שלו. אך דודו אינו יודע איך לתת ביטוי נכון לצורך שלו בריגושים, ולהתמודד עם הקושי שלו בדחיית סיפוקים. וכך בתקופות שהעבודה לא מילאה את כל סדר היום שלו, או בתקופות ששרית הייתה עסוקה במרוץ החיים ובעבודה התובענית שלה, דודו היה נופל למקומות שגם גרמו לו להרגיש רע עם עצמו, ולשרית להרגיש פגועה ונבגדת.

מקרה ג'

דני בן 29 אב לשלושה, חצי יום לומד ומחצית היום הוא עובד כנהג הסעות, דני הגיע עם אשתו דינה (עקרת בית), כשהנושא שהיה על הפרק הוא בקשתה של דינה שלאחר הלידה השלישית היא חסרת כוח, ומבקשת לעשות הפסקה בילודה למשך תקופה, דני התקשה לחשוב על הרעיון, כשהוא מעלה סיבות שונות למה זה לא כדאי לעשות הפסקה זו, ובכלל הוא לא מצליח להבין מה הבעיה שלה, היא הרי כל הזמן בבית...

במהלך המפגשים עלה, כי דני גדל במשפחה עם אחות אחת, וכי בהרגשתו הוריו מצפים ממנו ומאחותו לשמור על המשך השבט, בהמשך המפגשים גם התברר כי דני מתמודד עם הפרעת קשב, והוא מרגיש חייב לרצות את הוריו, ומרוב שהוא עסוק בריצוי של הוריו (למרות שהם מעולם לא אמרו לו שהם מצפים ממנו למשפחה ברוכת ילדים) הוא לא מסוגל לראות את דינה וצרכיה, כמו גם את צרכיו והרגשותיו הוא אינו רואה כשהוא עסוק בריצוי הסביבה. [ההקשר בין הפרעת קשב והצורך לרצות את הסביבה, יוסבר בהמשך הדברים, מה שהיה אפשר לזהות אצל דני באופן מובהק, זה שילוב של הצורך לרצות, וקושי לקרוא את אותות המצוקה של דינה, שילוב שנוכל למצוא אותו לא מעט אצל בעלי הפרעת קשב]

בהתבוננות ראשונית על המקרים הנ"ל קשה לזהות את המכנה המשותף, חוץ מהעובדה שכל הפונים סובלים מהפרעת קשב.

אך לאחר התבוננות מעמיקה גם במקרים אלו וגם במקרים רבים אחרים שנתקלתי בהם, רבים מאלו שמתמודדים עם הפרעת קשב נרתעים מחשיפה של רגשותיהם וחולשותיהם, והיות והיכולת ליצור קשר רגשי קרוב כרוך בחשיפה רגשית, הם נתקלים בקושי ביצירת קשר רגשי קרוב ועמוק.

הקושי בחשיפה של רגשות וחולשות צף ועולה פעם אחר פעם במפגשים עם בעלי הפרעת קשב, ברובם של המקרים קושי זה נובע מחוויות שונות בילדות ולעיתים גם במהלך ההתבגרות, בהם הם חשו נפגעים כתוצאה מכך שהם הרשו לעצמם לחשוף רגש או חולשה. [בעלי הפרעת קשב מרגישים במקרים רבים נפגעים, כתוצאה מחוסר הוויסות הרגשי שלהם, שמביא אותם לפרשנות של תגובות שקיבלו מהסביבה כתגובות פוגעניות, וכן העובדה שהם לפעמים חווים את הדברים בעוצמה מאד גבוהה שהסובבים לא מצליחים להתחבר לעוצמה הרגשית שהם מביעים, וכתוצאה מכך הם אוטמים את הערוץ הרגשי. כמו כן, החסר בוויסות החושי גורם לעיתים לתגובות שלהם לא להיות מותאמות ותואמות לסיטואציה, מה שגורם לבני השיח שלהם להיפגע, ואז כל התקשורת הופכת להיות קשה ולא מובנת]

בפגישותיי עם מתבגרים ומבוגרים שמתמודדים עם הפרעת קשב, אנו מנסים יחד לחזור לאותם המקרים בהם הם חשו נפגעים, ולנסות לתאר מה הייתה הרגשתם באותו זמן, במהלך השנים גיליתי שכמעט כולם מתארים הרגשות וחוויות דומות, אם כי ברור שישנם הבדלים שונים בין אחד לשני, ההרגשות הדומיננטיות בתיאורי המתמודדים היו: לועגים להם, לא מובנים, [כמה שהם ניסו להסביר את עצמם הם עדיין מרגישים לא מובנים] תחושה נוספת שעלתה בהרבה הזדמנויות היא חוויה של ניצול הפתיחות, בהרגשתם לאחר שהם חשפו רגשות או חולשות אזי למרות שבזמן נתון כביכול הכילו אותם, אך בהמשך השתמשו בדבריהם ככלי ניגוח נגדם.

הרגשות ותחושות אלו, הביאו את המתמודדים למסקנות שונות (לרוב לא מודעות) איך להצליח לשרוד בחיים, חלק מהמתמודדים למדו לשרוד עם החלטה לא לשתף ברגשותיהם ולנסות להתמודד עם הרגשות והחולשות בדרכים אחרות, (כי בכל מקרה לא יבינו אותם) אחרים הגיעו כתוצאה מהרגשות אלו למסקנה כי אין לתת כלל מקום לרגשות גם לא בתוך עצמם, ושחייבים לשדר כאילו החיים זורמים, (כי אנשים בזים ולועגים למי שמרגיש) ויש שהסיקו שאסור בשום צורה שהיא להראות נקודות חולשה לאחרים, (כי ללא ספק הם ייפגעו כתוצאה מהחשיפה).

בשנים האחרונות רווחת הדעה שבסיסה של הפרעת קשב הינה קושי בתפקודי ניהול, משמעות הדבר שההפרעה לא באה לידי ביטוי רק בקשיים בלמידה, אלא היא יכולה להתבטא בכל אחד מתפקודי הניהול. (לא כאן המקום להאריך ולהסביר אודות תפקודי הניהול, למרות חשיבות הדברים) אחד מתפקודי הניהול, הוא "ניהול הרגשות" כתוצאה מהקושי בניהול הרגשות, בעלי הפרעת קשב לעיתים ירגישו דברים בעוצמה רבה הנראית לסובבים כמוגזמת וחסרת פרופורציה, ואז קורה לא מעט שהסובבים יגיבו מתוך רצון להרגיע ולהפחית את הכאב, בדברי הרגעה שמנסים להכניס את "העובדות" לפרופורציה שנראית להם נכונה, אך המתמודד לא רק שלא יצליח להירגע, אלא הוא ירגיש תסכול עצום על כך שלא מבינים אותו, או שהוא ייפגע כתוצאה מהרגשה שלועגים לו ולהרגשות שלו, והמסקנה שלו תהיה לא לשתף ברגשות, או לא להרשות לעצמו להרגיש בכלל. [נראה לי חשוב מאד להוסיף כאן קושי נוסף שקיים אצל חלק מבעלי הפרעת קשב, והוא "צורך מוגבר בריגושים", כתוצאה מכך, חוויה שריגשה אותם היום, כבר לא מעניינת מחר, הם מרגישים צורך מוגבר לעיתים קרובות להרגיש חוויה עוצמתית, מה שיוכל להגיע רק בדבר שמבחינתם עדיין מעניין אותם, לכן נוכל למצוא את חלקם עסוקים רבות בחיפוש אחר דברים שיגרמו להם ריגוש, אך למרבה הצער מציאות זו גורמת להם להסתבך עם התנהגויות שלא תמיד מקובלות בחברה הנורמטיבית, ולעיתים גם באופן שיגרום להם להסתבך עם רשויות החוק, או הממסד, כי דבר שנחשב ל"אסור" מעורר חוויה מסעירה. וכאשר בנוסף לזה קיים גם הקושי בניהול הרגשות הרי שזה כמעט בלתי נמנע מלהגיע למצבי קצה. (אולי היה מן הנכון להאריך בזה עוד, משום שחלק זה אינו מובן דיו להרבה מההורים או בני הזוג ולרוב גם למתמודדים עם הפרעת הקשב בעצמם, אך לא נוכל להקיף את כל היריעה במאמר זה]

מתמודדים שמונעים מעצמם להרגיש, (כאמצעי הגנה) יכולים למצוא את עצמם מהר מאד במצב בו הם אינם מודעים כלל למה הם מרגישים, ואפילו מה הם רוצים, הם הופכים להיות עסוקים במה רוצים מהם, וכך הם נכנסים למהלך בו הם עסוקים בריצוי של כל הסביבה, אך המחיר הוא מחיקה טוטאלית של ה"אני" שלהם (תגובה זו שכיחה יותר אצל בנות, אבל בהחלט קיימת גם אצל בנים) הסיכון הגדול הוא, שכאשר יום אחד הם מנסים למצוא את ה"אני" שלהם, והם מגלים שהוא אינו קיים אצלם, הם עלולים להגיע לתגובות קשות. (דיכאון, שבירת מסגרות, ועוד).

קושי נוסף איתו מתמודדים חלק מבעלי הפרעת הקשב, הוא חוסר יכולת לפרש נכון סיטואציות חברתיות, ישנם שיראו זאת כקשיי תקשורת, אבל זה ממש לא זה, אלא שבכדי להגיב נכון לסביבה, צריך גם להיות קשובים לאותות מהסביבה, והיות ויש להם קושי בקליטת אינפורמציה, הם מחמיצים ומפספסים גם אינפורמציה חברתית (לא תמיד היא מילולית) וכשהם נתקלים בסיטואציות חברתיות שאינן מובנות להם, הם יפרשו זאת אחרת. בנוסף נמצא אצל בעלי הפרעת קשב מנגנוני הגנה שנראים כהסברים שונים לאירועים וסיטואציות הקשורות למערכות חברתיות, (שבדרך כלל קשורות לכך שהם לא קלטו נכון את הסיטואציה) כתוצאה מכך (ובתוספת הקשיים בניהול הרגשות) הם עלולים לגמד ולהקטין את מה שהם עושים לזולת, ולהעצים מאד את מה שהזולת עשה להם.

הפגיעה בערוץ הרגשי שלהם מגיעה בהזדמנויות בהם בעלי הפרעת קשב "מציקים" לזולת, ודמות סמכותית בחייהם (הורה, מורה וכדו') שמנסה לעצור את ההתנהגות הבעייתית שלהם, אם תגובתו לאירוע תהיה באמצעות תזכורת על החוויה וההרגשה שלהם כשהם חשו נפגעים, הם מיד מרגישים מושפלים ודחויים, ובנוסף עלולה להתעורר אצלם תחושת "ניצול" כאילו מנצלים את העובדה שבעבר הם דיברו על רגשותיהם, ועכשיו משתמשים בהם בכדי להשפילם, תחושה זו יתכן מאד ותביא אותם למסקנה שאם הם יראו חולשה או ידברו על רגשות הם בוודאי ינוצלו בהמשך בכדי לפגוע בהם. מה שעלול לגרום להם בחיי הנישואים "לשמור על עצמם" ולא לנסות ליצור קשר אמיתי וקרוב.

לדוגמא: אבי ילד בגיל 9 מאובחן כסובל מהפרעת קשב, חוזר מהלימודים ומתאר בצבעים עזים את "ההתעללות" שהוא חווה מהמורה או מחבר לכיתה. אמו של אבי, מרגישה שאבי קצת מגזים, בדבריו, ולא בדיוק צמוד לעובדות, והיא מגיבה לו "אבי'לה מתוק שלי, אני מבינה שהיה לך קשה בבית הספר, אבל נראה לי שאתה קצת מגזים במה שעשו לך, אני יודעת בוודאות כמה המורה מחבב אותך, ואינני מאמינה שהוא אכן חיפש להציק לך, אתה קצת הוצאת את הדברים מפרופורציה", אולם אבי לא מסוגל באותו הזמן לשמוע ולקבל שההרגשה שלו מוגזמת וכי הוא מנפח את הדברים מעבר למה שבאמת אירע, אבי לא יגיב באותו רגע, אך בתוכו הוא מלא בזעם והמסקנות שלו יהיו - "אמא לא מאמינה לי, אמא לועגת לי, אמא לא מבינה אותי". (מה שנקרא בשפה המקצועית – "תיקוף רגשות" Validation) בהמשך היום עלול אבי "להציק" לרחלי אחותו הקטנה, אמא מנסה להפסיק את ההצקות לרחלי, אך אבי לא מקשיב לה וממשיך להציק, לאחר מספר פעמים שאמא מעירה לו יפה, היא אומרת לו, אם לא תפסיק אאלץ להעניש אותך, "ואחר כך תגיד שמתעללים בך" תגובה זו עלולה לקבע אצלו את ההרגשה שכאשר הוא חושף את רגשותיו, משתמשים בזה לאחר מכן נגדו, והוא יפסיק לשתף ברגשותיו וינסה לחפש בעצמו איך להתמודד עם הרגשותיו – להישאר איתם לבד, או לברוח מהם גם הוא. והתוצאות בהתאם.

כאן אני רוצה להתייחס לדרך התייחסות המתאימה לילד עם הפרעת הקשב, כדי למנוע את אטימת הערוץ הרגשי. ולהתייחסות למבוגר עם הפרעת קשב, לעזור לו לפתוח מחדש את הערוץ הרגשי.

טרם נפרט את הדרך המעשית להתייחסות לילד ברגע האמת, נרחיב מעט אודות המושג "תיקוף רגשות" (Validation) משום שהוא משמעותי מאד בדרך בה נצעד.

תיקוף רגשי הוא כניסה לעולמו של אחר, כלומר הבנת החוויה הסובייקטיבית (האופן בו האחר תופס מצב כלשהו, הצרכים והרגשות שמתעוררים בו, והקשר ההגיוני והטבעי בין שלושת אלה) ושלה (ביטוי ההבנה הזו בפני האחר, באופן שיעזור לו להרגיש מובן - מתוקף). חוסר תיקוף מתמשך יכול לגרום לרגש חזק של בדידות (ולחוויה של עצמי לא-קוהרנטי), אשר נמצאות בבסיסן של פתולוגיות רבות. (מתוך ויקיפדיה) אפשר לא להסכים עם התנהגות הילד ועדיין לתקף את הרגשות. הורים, בעיקר בזמן כעס, מחזיקים אמונה פנימית ש"לילד לא מגיע תיקוף" - מזה חובה להיזהר הוא זיהוי ואישור המצבים הרגשיים של הילד ע"י ההורה כך שיבין שרגשותיו אינם יוצאי דופן ושגם אחרים מרגישים אותם. הורה בלתי מתקף, לדוגמא, עשוי לבטל את טענתו של הילד כי מאכל מסוים אינו טעים לו ("תאמין לי שאתה אוהב את זה!") ולהתעלם מהמצוקה הרגשית שהוא מפגין ("אז מה אם לא הזמינו אותך למסיבה? זאת לא סיבה לבכות"). בהקשר לזה כדאי להזכיר את טענתה של (Linehan 2003) שתגובות הוריות לא מתקפות, עלולות להביא להעדר ויסות רגשי, שעלול מצידו להביא להיווצרות אישיות גבולית. (מתוך הסבר של מכון תמיר לטיפול DBT)

כאשר הילד מגיע עם חוויה שלו גם אם לנו השומעים היא נשמעת מוגזמת, עלינו להבין בראש ובראשונה שזו החוויה שלו, וכל ניסיון שלנו בשלב הזה "ללמד" אותו איך להתייחס לדברים בצורה נכונה, עלולה רק לפגוע בו ולחסום אותו, אך אם נשכיל ונצליח בשלב ראשון להכיל את ההרגשה שלו בעוצמה אותה הוא מתאר שחווה, למרות שאנו מזהים בשיחה באופן מאד ברור, את הרגש הכואב שהביא להצפה רגשית שהובילה לעיוות חשיבה, (כי כשנמצאים בהצפה רגשית מגיעים לחוסר יכולת לחשיבה הגיונית) ורק בשלב מאוחר יותר לאחר שהילד נרגע לגמרי נשב איתו מתוך תחושת קירבה לשיחה ודיון מתוך זהירות גדולה שלא יחוש בשיחה אשמה, ביקורת, דחייה, חוסר קבלה, וכדו', אלא דיון משותף להבנה נכונה של האירוע, ונעודד אותו לחשיבה שונה באופן כזה שהוא יגיע למסקנות הנכונות, ולא שירגיש שאנו מנסים להכתיב לו את הפרשנות של האירוע, (שאז הוא יינעל ולא יצליח לחשוב) התוצאה של התנהלות שכזו מגיל צעיר, תאפשר לו להמשיך במהלך חייו לדבר על רגשותיו ועל חולשותיו, מבלי חשש להיפגע, וכך בהמשך החיים כאשר יגיע לשלב של זוגיות וקשר, יהיו לו את הכלים והיכולות ליצירת מערכת טובה ותקינה, מבלי לחשוש שמא הוא ייפגע.

אצל המתמודד המבוגר, שכבר חווה אכזבות ותחושת פגיעה כתוצאה מניסיונות לחשיפת רגשותיו, וחוויות אלו מקשים עליו להצליח ליצור קשר נכון במערכות זוגיות, הדרך בה נוכל לעזור לו, היא בתהליך זוגי, בו בן או בת הזוג הם חלק מהתהליך, תהליך זה חייב להיות בליווי של איש מקצוע שמכיר היטב את קשיי המתמודדים עם הפרעת קשב, אך גם בעל ידע נרחב בעבודה זוגית.

העבודה עם בני הזוג במצבים אלו, היא לעזור לשניהם ליצור קשר רגשי עמוק ופתוח, אך בטוח.

התהליך מורכב מכמה שלבים, שלב ראשון: ננסה להבין יחד איזו הרגשה מתעוררת אצל המתמודד כאשר הוא חושב על האפשרות לשתף ברגשותיו או בחולשותיו, בהמשך, ננסה לבדוק יחד האם ומה אצל בן / בת הזוג מעוררים אצלו הרגשה זו, (כלומר: האם היו תגובות שהוא שמע מבן הזוג, שחיזקו אצלו חוויה קודמת) לאחר מכן, נלמד יחד איך מגיבים נכון לחוויות רגשיות של כל אחד מבני הזוג, מהי הקשבה נכונה ופעילה, איך להכיל את הרגשות גם כשלא מסכימים עם המסקנות, איך ומתי מנהלים שיחות שעלולות להיות משמעותיות או טעונות, ורק אחרי כל זה ננסה להביא אותם לניהול שיחה על חוויות רגשיות, כאשר בשלב ראשון השיחה מתקיימת אך ורק בחדר הטיפול, עם הכוונה של המטפל על צורת ההתבטאות והתגובה המתאימה, בשלב זה עלינו לעזור להם ליצור את האמון המלא ביניהם הן ביכולת של בן הזוג להכיל ולהקשיב, והן בהרגשת הביטחון שהדברים לא ינוצלו בהזדמנויות אחרות לפגוע בהם, בכדי ליצור אמון זה, נשתדל מאד שהשיחות הראשונות ביניהם לא יהיו על דברים דרמטיים או בעלי משמעות עמוקה לשני בני הזוג, אך המטפל יכול גם בשלב הזה לשקף להם איך גם בדברים שהם מגדירים כפחות משמעותיים עבורם, מתעורר הקושי הראשוני של השיתוף מהסיבות שהגענו אליהם, וכן שימת לב לתגובות שעלולות לחסום את בן הזוג מלנסות לשתף שוב, כך דרך שיקוף זה יבינו בני הזוג שאין הבדל בין דברים שהם מיחסים להם חשיבות גבוהה לדברים שהם מיחסים להם חשיבות נמוכה או אפילו כלל לא מחשיבים אותם, אלא המשמעות העיקרית היא לתגובת בן /בת הזוג, והיא משמעותית בכל שיחה שמתפתחת ביניהם.

נחזור כעת למקרים שהצגנו בתחילת הדברים ונתאר את התהליך שעברו, לפי העקרונות שהצבנו. אני חייב לציין לפני תיאור התהליכים, כי בשלב ראשון הם הופנו להערכה רפואית שאיששה את הרגשתי, וההחלטה האם לשלב סיוע תרופתי או לא, והמעקב אחר הסיוע התרופתי, נעשו אצל רופאים מקצועיים שמתמחים בכל מה שקשור להתמודדות של בעלי הפרעת קשב.

בנוסף אני חייב לציין, כי בתיאור התהליכים זה עלול להיראות ולהישמע מעט פשטני וכביכול תהליך מהיר, אך לא כך נראים הדברים בחדר הטיפול, כוחות רבים מושקעים בראש ובראשונה מצדם של בני הזוג, להגיע אל היעד הסופי.

שלומי:

בתחילת הדרך אפרת סירבה להצטרף לתהליך, משום שחשה מיואשת מלנסות, לכן תחילת העבודה הייתה עם שלומי בלבד. שלומי למד על עצמו כמה קשה לו לחשוף רגשות, הוא דיבר רבות על תחושת הבוז שעולה בו כלפי מי שמדבר על הרגשות, בחוויה שלו זה ממש לא גברי לנהל שיחה על רגשות ותחושות, לאחר זמן שלומי הבין שכל האמירות האלו שלו הם דרך איך להישמר מיצירת קשר עמוק, משום שללא כל ספק, כאשר מתקרבים – בסוף נפגעים.

שלומי למד בשלב ראשון, לתת לעצמו להקשיב לרגשות שלו, ובהמשך להעז להביע אותם. בצעדים זהירים הוא הצליח להתקרב לאפרת ולשוחח גם איתה על רגשותיו ורגשותיה, בשלב הזה אפרת ביקשה להצטרף לתהליך, ישבנו יחד וחשבנו עד כמה היא מרגישה שהיא מצטרפת למקום של שלומי, וכמה היא אכן מסוגלת להביא את עצמה לתהליך משותף במקום ששלומי היה כבר זמן מה בתהליך אישי, אפרת ידעה לספר על קשייה עם שלומי שהתחילו זמן קצר לאחר הנישואים, על ניסיונותיה ליצור קשר, האכזבות שהיו לה בדרך, ניסיונות לעבודה משותפת אצל כל מיני יועצים שהיו מהם שאמרו לה שעליה לקבל את שלומי כמו שהוא, וללמוד לחיות עם מה שיש לה, אפרת דיברה על כך שהדרך היחידה שלה להרגיש את הקשר עם שלומי היה דרך התייחסויות טכניות לצרכים שלה, אך גם שם לא הצליחה ובהרגשתה קיבלה הרבה ביקורת משלומי שהיא סתם מנדנדת, מה שהביא אותה בסופו של דבר להתייאש, (לא ניכנס במסגרת זו לסיבותיה של אפרת להמשיך את הקשר למרות הקשיים) ורק לאחר שהרגישה בכמה הזדמנויות ששלומי מתייחס לראשונה לרגשותיה, היא הייתה מסוגלת להצטרף לתהליך מתוך אמון באפשרות לשינוי, המשך התהליך כלל עבודה משותפת ומאתגרת ליצירת קשר טוב ועמוק בין שלומי ואפרת מתוך אמון הדדי ופתיחות רגשית, וברור ככל שהקשר ביניהם נבנה כך הדרישות "הטכניות" פחתו ונעלמו.

דודו ושרית:

דודו ידע לספר כי מגיל צעיר מאד הוא זוכר את עצמו עם מחשבות שונות ומשונות ועם פנטזיות כאלו ואחרות, [תופעה זו נמצאת אצל בעלי הפרעת קשב, מכמה סיבות, א. טווח הקשב שלהם קצר, והם מחפשים איך להעביר את הזמן, ב. עולם הדמיון שלהם עשיר מאד והם מוצאים את עצמם חולמים בהקיץ על כל מיני דברים שלא תמיד מציאותיים, ג. הצורך שלהם בריגושים שכבר הזכרנו לעיל, יביא אותם למחשבות ולדמיונות על דברים שיגרמו להם באותו זמן לחוש את הריגוש] דודו ידע גם לספר כי בהזדמנויות שונות שהוא שיתף דמויות סמכותיות בחייו במחשבותיו ובפנטזיות שלו, גם כשהוא הגיע מתוך רצון לקבל עזרה וללמוד להתמודד עם הדברים, הוא קיבל תגובות שגרמו לו להבין שאם הוא לא רוצה שיחשבו עליו או יראו אותו כבעייתי במיוחד, עליו ללמוד לשתוק ולא לשתף איש במה שעובר עליו.

דודו הצליח בהמשך התהליך לדבר על הדימוי העצמי הנמוך שלו, ושכל חייו הוא הרגיש נכשל, (למרות שממבט מבחוץ הוא נראה עוצמתי) דודו גם תיאר איך במערכת הזוגית הוא תמיד הרגיש פחות מוצלח משרית, כביכול היא בהייטק והוא בשיפוצים, הוא ידע לתאר איך בכל פעם שהוא "שכח" דברים חשובים לשרית כמו יום נישואים או ימי הולדת, כמו גם בקשות קטנות שהיא ביקשה ממנו ביום יום הוא הרגיש שוב ושוב שהוא נכשל וחסר ערך, איך לפעמים הוא הרגיש כאילו שרית מתייחסת אליו כמו לעוד אחד מהילדים, שרית אכן הסכימה שלעיתים דודו מתנהג באופן כזה שהיא מרגישה שעליה להיות "המבוגרת האחראית", ושהיא מבינה שדודו מרגיש בהזדמנויות אלו מושפל. שרית גם סיפרה על עצמה שמאז ומתמיד אמרו עליה שהיא יותר ריאלית מאשר הומנית, וכי בבית הוריה היא לא הורגלה לדבר על רגשות, חלומות וכדו' וגם עכשיו במקצוע בו היא עוסקת (מתכנתת) אין הרבה מקום לרגשות, ובעצם היא קולטת שבכל פעם שדודו ניסה לדבר על חלומות ופנטזיות שלו היא לקחה את הדברים לפסים מעשיים.

דודו ושרית למדו להכיר את הצורך המוגבר של דודו בריגושים, חשבנו יחד על אפשרויות שונות לתת ביטוי לצורך בריגושים בפעולות שאינן בעייתיות או פוגעניות, כלומר, לא לחפש ריגושים דווקא בחוויות אסורות, או שמשמעותן היא פריצת גבולות אלא לנתב את הצורך לפעולות שיוצרות ריגוש אך אינן בעיתיות, (כמו נהיגה באופנוע, בילויים משותפים עם שרית, טיולים ואטרקציות) שרית למדה איך להקשיב לדודו כשהוא מדבר על כל מיני חלומות ופנטזיות, שרית למדה די מהר שכאשר היא מקשיבה לו ברוגע וללא שפיטה, ויודעת להפריד אצלה בין דיבורים למעשים, היא מצליחה להקשיב לו גם כשהוא מדבר על דברים שנשמעים בתחילה מטורפים לגמרי, וככל שהיא מצליחה להקשיב באמת כך דודו פחות מרגיש דחף לעשות, ויכול לעצור את עצמו בשלב הדיבורים והמחשבות, דודו גם למד איך לנהל את עצמו בכל מיני מצבים ולהתמודד נכון עם הקושי בדחיית סיפוקים, כאשר במקביל דודו ושרית התחילו לדבר יותר ביניהם על עצמם ועל הרגשות שלהם, הם השקיעו מאמץ גדול להצליח לקבל אחד את השני למרות השוני הגדול באופי, ובסיומה של תקופה הם מצאו את עצמם מחוברים יותר רגשית, ומאושרים יחד.

דני ודינה:

בשלב ראשון של העבודה עם דני ודינה היינו צריכים להתמודד עם הקושי של דני לדבר על הצורך שלו לרצות את הוריו, שבא לביטוי ברצון שלו למשפחה מרובת ילדים, משום שדני התקשה לדבר על הנושא ממקום רגשי, וניסה לדבר על הנושא ממקום אידיאולוגי, דתי, רעיוני, לאחר מספר פגישות דני הצליח להגיע לתובנה שבעצם הוא לא יודע לומר אפילו לעצמו מה הוא באמת רוצה, דני ידע לומר שהוא אינו זוכר את עצמו עסוק בשאלה מה הוא מרגיש, או מה הוא רוצה, אלא תמיד חשב מה רוצים ממנו, וכולם תמיד רצו ממנו, ויותר מכך, דני קלט שהוא רואה את עצמו כחסר ערך, וכי כל הערך שהוא מסוגל להרגיש עם עצמו, תלוי בשדרים ובמסרים שהוא מקבל מהסביבה, הצורך שלו בחיזוקים מהסביבה הפך להיות עבורו כצורך באוויר לנשימה.

העבודה עם דני הייתה בראש ובראשונה לעזור לו לבנות אישיות משלו, ללא תלות בסביבה, עיקר העבודה הייתה באמצעות השקעה בחיזוק הדימוי העצמי שלו והכרה בערכו, כך בתהליך איטי הוא הצליח לבדוק עם עצמו מה הוא רוצה, ואיך הוא מרגיש בהזדמנויות שונות, במקביל גם פחת לו התלות בחיזוקים מהסביבה, ולאט לאט הוא הרגיש ביכולת שלו לתת ביטוי להרגשה שלו, ולא להיות עסוק בלרצות את כולם, במקביל לעבודה של דני להקשיב לרגשותיו, הוא למד גם איך להקשיב לרגשות של דינה, ולהקשיב גם למה שלא נאמר.

דינה התקשתה בתחילה לקבל את השינויים של דני, היא הייתה מורגלת לכך שדני עושה הכל בכדי לרצות אותה, ובעקבות השינויים שחלו בדני הוא לא תמיד מילא אחר רצונותיה, אלא ידע גם לתת ביטוי לרצונותיו, בתחילת הדרך דינה לא הרגישה בחסר בקשר עם דני, היא מצאה לעצמה תחליפים לשיחות רגשיות באמצעות שעות שיחה עם אחיותיה וחברותיה, והיא אכן חוותה את דני כמי שאמור לדאוג לכך שהיא תוכל לגדל את הילדים ברוגע. (דינה הייתה זקוקה לזמן בכדי לקבל שדני מתמודד עם קושי, מבחינתה הקושי היחיד שהיה להם זו העובדה שבנושא שלשמו הם הגיעו "הפסקה קצרה אחרי הילד השלישי", ששם דני לא התאים את עצמו אליה, מעבר לזה, היה לה די נוח עם העובדה שדני מבצע כל מה שהיא רק רוצה) דינה למדה לכבד ולאהוב את האישיות האמתית של דני, דני ודינה עברו יחד תהליך של התבוננות, למידה והבנה של המושג "קשר" לשניהם לא היה קל לשנות הרגלים ולהתחיל לנהל ביניהם שיחות בעלי משמעות רגשית, אך לאחר שהרגישו כמה זה תורם לכל אחד מהם ומה זה עושה לקשר הזוגי, הם התאמצו והשקיעו בתרגול במהלך המפגשים איך לשוחח על רגשותיהם בפתיחות, תוך מתן אמון הדדי שהם לא ייפגעו מהחשיפה.

תקופה קצרה לאחר סיום התהליך, התקשר אלי דני לספר ולעדכן כי הוא החל בלימודי מקצוע אותו הוא אוהב, וכי בכוונתו לאחר סיום הלימודים להפסיק את עבודתו כנהג הסעות, ולעסוק במקצוע אותו הוא לומד.

לסיכום:

מאמר זה בא לחדד את הקושי של בעלי הפרעת קשב במערכת הזוגית, בהצגת המקרים התייחסתי גם לחלקים של בת הזוג וההשפעה של חלקים אלו על הזוגיות, אך בסיכום הדברים אתייחס רק לחלקם של בעלי הפרעת הקשב, שזה בעצם נשוא המאמר.

מתמודדים עם הפרעת קשב, ברוב המקרים שנתקלתי, הינם אנשים רגישים ופגיעים, לעיתים נסיבות החיים וחוויות שונות בילדות ובהתבגרות, מביאים אותם לשדר מסרים שונים שמצליחים לבלבל גם את הקרובים אליהם ביותר, כך שיוצא שהם נחווים אצל הסובבים כבלתי רגישים, וככאלו שכמעט ולא יודעים פגיעה מהי, אמנם נוכל לראות אותם בהתפרצויות זעם, אך תמיד יצליחו להסוות את הפגיעה הפנימית שלהם, ישנם גם כאלו שבמבט ראשון הם נראים כאילו אין להם שום קושי לדבר על עצמם, אך מהר מאד ניתן להבחין שהם ישתפו רק בעובדות ובאירועים שעברו, אך ללא יכולת לדבר על הרגש שהרגישו, אצל רובם אלו תהליכים שהם בעצמם לא מודעים אליהם עד שהם פונים לקבלת עזרה, כאשר נצליח לעזור להם להבין טוב יותר את עצמם, הרי שגם במערכות זוגיות או בכל קשר אחר הדברים יבואו לידי ביטוי, ודווקא מהמקום שלהם הם יוכלו להיות בני הזוג המסורים ביותר והורים מקסימים לילדיהם.

חש אני חובה להוסיף, כי לעיתים רבות גם אחרי העבודה הזוגית המותאמת, יש עדיין מקום לתהליכי אימון אישי בכל החלקים האחרים שהוזכרו בתחילת המאמר, אך כאשר תהליך האימון נעשה לאחר שהקשר הזוגי יציב, הרי שהמוטיבציה לשינויים גדלה, והתהליך עצמו הופך להיות קל בהרבה, לעומת מצב שבו מגיעים לעשות שינוי בשביל בן או בת הזוג.